סדרת הרצאות: אמנות ומגדר
סדרה של 13 הרצאות העוסקת בסוגיות פילוסופיות,אמנותיות והיסטוריות בנושא אמנות ומגדר משנת 1632 ועד ימינו
פרק א' - סקירה היסטורית - האישה באמנות
הפרק יכלול בין שלושה לארבעה מפגשים.
א. בפרק זה נסקור את הציורים הראשונים שציורו בהן דמויות של נשים משחר ההיסטוריה. הפרק יכלול כ שלושה עד ארבעה מפגשים:
וונוס הישנה בנוף- ג'ורג'ונה- 1508 , האישה מיוצגת כדמות שהיא חלק מהטבע, ערומה, תמימה ,טיפשה, חלק מהטבע.
וורמיר "שוקלת הזהב", 1665, האישה כמודל לציור, משעשעת את הגבר.
עד שנת 1630 לא נמצא תיעוד של יצירות שאישה יצרה וחתמה עליהם בנושא דיוקן עצמי. אמנם רק לפני כחמש מאות שנים החלו אמנים גברים לצייר דיוקן עצמי, אך האמנים גברים ציירו דיוקנאות של נשים בבחינת "האחר" או ה"סובייקט" "הטבע" או "האמת". כאשר הם היו ה"תרבות", "השפה" ו"האובייקט"..
הראשונה בהיסטוריה שציירה יצרה וכינתה אותה "דיוקן עצמי" היתה ארטמיזיה ג'נטילסקי. היא נולדה ברומא 1652 – 1593. ציוריה מאופיינים בעיצוב הבעה עזה, ודרמטיות. כבר בשנת 1632 ביצירתה "יהודית והולופרנס" באים לידי ביטוי עוצמות ההבעה והאמירה הנחרצת.
תקופת הרנסאנס - נשים ציירו בסדנאות של אמנים גברים, למשל בתו של טינטורטו, אולם הן אינן מזהות בשמן ולא חותמות על עבודותיהן.
מארי קאסט, "אישה תופרת" שמן על בד 1880, אין זה דיוקן עצמי אך ציור המאפיין את האמנית כביטוי לדיוקן-אישה. האמניות יוצרות בתוך הזרם הכללי, בתוך קבוצה, אין ייחודיות ומהפכניות ביצירתן.
דמות האשה בעת החדשה – איפיונים
"האשה החדשה והזהות הדואלית - אנדרוגנית" ולפי הגישה האקספרסיוניסטית הגרמנית
הגישה הקונסטרוקטיביסטית הרוסית ו"נשות חוג בלומסברי"
במפגש נדון בתפיסה החדשה של האשה כ"גברית ונשית" בעת ובעונה אחת. ה"מין האחיד", ו"התרוקנות הסקסואליות" כתפיסה המגדירה אשה בדרך אחרת, הן כתפיסת עולם פילוסופית והן בביטוי ההיצג החזותי. נתמקד בגישות העוסקות בחיפוש אחר האשה האידיאלית החדשה. כמו כן נבחן את מקומה של האשה באמנות לפי הגישה האקספרסיוניסטית הגרמנית. בשיעור זה נבחן את תפיסת האשה לפי הגישה הקונסטרוקטיביסטית הרוסית. נעמיק במושג האמזונות של האוונגארד. נדון ב"נשות חוג בלומסבר"י על פי ל' טיקלר.
האשה בדאדא- אנה הוך ודמויי האשה בסוריאליזם –במפגש נדון בגישה הדאדאאיסאית באמנות ודרכי העיצוב והנושאיים שדמות האשה קשורה בהם לפי אסכולה זו. דמויי האשה בסוראיליזם, הדימויי ילדה- אשה.
פרק ב' - היבטים תאורטיים ופילוסופיים בנושא אמנות ומגדר, וגישות בחברה הישראלית לגבי מקום האשה באמנות.
הפרק יכלול שלושה עד ארבעה מפגשים:
עיון בתיאוריות ובמחקרים של – ויריגיניה וולף, הלן סיקסו, ג'וליה קריסטבה, לורה מאלווי, איריגאריי, וג'ודית באטלר .
וכן עיון במאמרים של: משה צוקרמן, דוד גורביץ ורותי דירקטור – דיון בסוגיית מגדר ואמנות, בתרבות הישראלית.
היבטים תיאורתיים - פמיניזם פוסט מודרניזיים
"חדר משלך", וירגיניה וולף,
"צחוקה של המדוזה"- הלן סיקסו
"עונג חזותי וקולנוע נראטיבי" – לורה מאלווי
"ביקורת פמינסטית בשממה" - איליין שוואלטר
"זמן אישה" - ג'וליה קריסטבה .
א. פמיניזם ליברלי-בורגני מודרניסטי- מודל בינארי, השוואה, גבר=אישה, לוקה בהתעלמות מההבדלים, מקור כוחה של האישה.
ב. פמיניזם רדיקאלי- ייאוש מהשפה הגברית קוגניטיבית בניית "שפה נשית" אינטואיטיבית, היפר-טקסטואליות,החמצת הדיאלוג של השפות האחת בתוך השנייה.
ג. פמיניזם פוסט-מודרני- אנדרוגניות המבוססת על הבדלים, חורג מההגדרה הבינארית גבר-אישה, ומאפשר חציית גבולות, שואף לשיתוף הטרוגני. האישה כערבוב של טקסטים נראטיבים וקולות שלילת "זכות החתימה" מן הסמכות מן הגבר, מעין
אחרי- הפוסט-מודרניזם- ההפרש בין המציאות והאשלייה- הוא מקום הזהות של האישה, ערבוב בין גבוה לנמוך, והפערים בין מציאות לאשלייה הם ההיברדיות הנשית. כולם טורפים לפי המשוררת לאה איילון בהבדל מיונה וולך, שגישתה הייחודית משולבת גם כאן באמנות החזותית.
פרק ג' - מונוגרפיות של אמניות נבחרות.
פרק זה יכלול שישה עד שבעה מפגשים.
א. ארטימיסיה ג'נטליסקי
ב. מארי קסט ואמניות המאה השצונה עשרה והמאה התשע עשרה
ג
. רק במאה העשרים חל שינוי ביחסו של הגבר מבחינת מעמדה של האישה כאמנית:
1916- ג'ורג'יה אויקיף "סוף סוף אישה על נייר" דברי אלפרד שטיגליץ, מורה וחונך אמנותי ובן-זוגה. אך עדיין מתפקדת כאשת האמן, כמודל וכמוזה.
ד. פרידה קאלו- ניתוח מקרה - החיה והיפה בזוגיות פרידה קאלו ודייגו ריבירה. 1939- פרידה קאלו "דיוקן עצמי" 1944, 1907- 1954. יצרה דיוקנאות-עצמיים רבים ללא הפסקה, מגיל 19. "שתי הפרידות" ביטוי לכפילות הפנימית של השניות המקננת בה בין מזרח ומערב, עולם אירופי מול עולם מקסיקני ועיסוק בדימוי הגוף החבול, המיניות, השייכות, הילידיות ומושג היופי הנשי. יוצרת מהעולם השלישי מחד אך חתרנית ומערבית מאידך.
ה. סינדי שרמן צילום מבויים, אשה – אובייקט. סינדי שרמן שנות השמונים – 1980 עבדה על תצלומים שלה, הבהם היא משמשת כאובייקט מרכזי, תוך התחפשות לדמויות אחרות מפורסמות ללא הסתרת מלאכת הביום. מושפעת מסרטי מתח היצ'קוק, אישה כאובייקט בסיטואציות רוויות מין ואלימות.
ו. , יאנה סטרבק יצירת מחאה אנטי שובניסטית. הפעלת פירוק ומניפולציה על הגוף הנשי – על פי רובין סולימן, הציטוט והשעתוק באמנות נשים. יאן סטרנבק שמלת הבשר לאלבינו אנורקטי- 1987 יצירה חתרנית בנושא "האישה כבשר" שם היצירה "אלבינו אנורקטי". יצירה העוסקת בחריגות ובהדרת האישה וניצולה. אלבינו, האדם החריג בגלל בעיה מולדת חיצונית ואנורקסיה כמחלה אופיינית לנשים.
ז. 1964 . .- ג'נין אנטוני "דיוקן עצמי" משוקולד ומסבון- קריאת תגר על הדיוקן הקלאסי בפיסול באמנות.
ח. 1979. - ג'ודי שיקאגו- "סעודת הערב" מייצב- - מחווה לארבע מאות נשים יצירה מונומנטלית מעין אנטרדת הזיכרון הפמיניסטי הגדולה ביותר בתרבות המערבית. זהו מיצב של שולחן משולש ענק שכל אחת מצלעותיו 15 מ' שבו 39 מנות ל-39 נשים שהשפיעו על האנושות. על כל צלע 13 מנות כמו ב"סעודה האחרונה", שנערכה לגברים. על הרצפה של החלל 999 אריחים שעליהן כתובים שמותיהן של נשים שונות שנבחרו בגלל הישגיהן מוצאן או חוויותיהן. שמוש בעבודות-יד, ריקמה ואריגה ועסוק באכל כתחום מרכזי בחיי האשה.
סדרת הרצאות בנושא - סקירה היסטורית משנות העשרים עד היום בתחום אמנות נשים ישראליות
דור המייסדות –
ציונה תג'ר
- 1900-1988- 8אשה מייסדת בין חבורת גברים.
בין אוריינטליזם לקוביזים, בין החוץ לפנים, בין הפרטי לכללי, בין מזרח למערב.
- ציונה תג'ר לא מציירת דיוקן-עצמי למרות שציירה דיוקנאות רבים ואף יש לה תקופה המכונה "תקופת הדיוקנאות ". יש הרואים ב"נערה ספרדיה" 1925, דיוקן-עצמי. סקירה היצירה שלה בראי התקופה, כבסיס ליצירה החזותית הנשית בארץ ישראל, והשפעות אירופיות.
- לאה ניקל- סגנון, תימה ותפיסת עולם. לאה ניקל אשה וחומר בין היצירה לעולם בין המופשט לריאליסטי, מחוייבות ליצירה
- לילאן קלאפיש – אמנית המבשרת עבודה חדשנית
- אביבה אורי - 1922 - 1989. בשנת 1957 החלה לצייר ברישום סדרות של עבודות וקבוצות של דיוקנאות עצמיים בסגנון אקספרסיבי - טשיאיסטי, בשנות השבעים שילבה חומרים בעבודות, ויצרה סגנון אישי ייחודי בעל אמירה פרטית מאוד, אינטנסיבית וחזרתית. שיכלול ופיתוח איכות הקו, התנועה, הקצב והטקסטורה שלו הייתה משקל נגד להשתלטות הצבע באומנות הישראלית. שחרורו של הקו מתלותו בסיפור הייתה אחת מנקודות הפריצה של האמנות הישראלית בשנות השישים, ואפשרה שינוי לעבר תפיסות חדשות. בסמוך לשנת - 1970 צירפה אלמנטים מודבקים, ובאמצע שנות השבעים נעשה הנייר עצמו יסוד פלאסטי נוסף, בחלקלקותו חספוסו וקיפולו. אביבה אורי זכתה שאמנותה תשפיע השפעה מכרעת על מספר גדול של אמנים ישראליים. רפי לביא שהיה מוסד אמנותי שהיווה מעין חונך הדור הראשון של האמניות בארץ, הושפע ממנה מאוד. כך שסימני סגנונה ניכרים ביצירותיהן.בתערוכת יחיד במוזיאון תל-אביב בשנת - 1971 הוצגה כאחת הדמויות החשובות של אמנות ישראל החדשה.
- ביאנקה אשל-גרשוני- 1966 הציגה ב"עשר +", היא באה לאמנות מעולם הצורפות, ונתפשה כחריגה. שימוש בחומרים אחרים, לא מקובלים - גרבי ניילון, למשל, והתרחקה מברזל, שזכה אז למעמד הרואי. ביאנקה גרשוני הייתה מחלוצי השימוש בריידי מייד בארץ, בשילוב חומרים וחפצים מהסביבה הקרובה. משחקת עם הגבול ההמוני, הנמוך, ומצליחה להעניק לו לגיטימיות כערך אסתטי בזכות האיפוק. עבודות גדושות אבל גם מרוסנות. היא מחוברת לעכשווי בטשטוש בין הגבוה לנמוך.
- מרים שרון- 1970 יצרה אמנות בעלת תכנים פמיניסטיים מיליטנטיים גלויים, קיימה פעילות קהילתית במקומות חוץ-מוזיאליים ופריפריאליים. היא עשתה אמנות בטמפרמנט "נשי" מדי, לאותה תקופה. ישירות יתר ולוחמנות פמיניסטית רדיקלית לא הוכיחו עצמן כדרך להשפעה בעולם האמנות, אלא דרך השימוש בחומרי האמנות ובתפיסות העולם שמכוננות אותם, וקעקוען מפנים.
- רחל לחוביץ 1964 - 3 משתנות מחוברות לקיר עשויות חומר רך המשמש לליפסטיק. מימדים קטנים אזכור איבר מין דיאלוג עם דושאן, משתנה גברי וארוטי, החומרים מפקיעים את האובייקט מתכונותיו. אמירה חתרנית.
שנות השבעים
דגנית ברסט, יוכבד ויינפלד, תמר גטר. עיסוק בשיח עם אמנות בינלאומית, אמניות אנאליטיות עוסקות בשפה "נטולת מין", כאשר המימד האישי מצומצם : עיסוק בגוף חסר, נטול גופניות, נתון בקונפליקט בין הראש לגוף, מקוטע מוסתר. תמר גטר המכתב לבויס- ניכוסו למקומי. אפרת נתן- כיכר לחם על הגב הגברי דיאלוג עם האישה שמפנה גב "מנוחת צהרים", של גוטמן "וונוס ברחצה" ולאסקז, ומאנה "סעודה על הדשא". יוכבד וינפלד תופרת את האצבעות שלה. ראשה המצולם של וירג'יניה וו'לף בעבודותיה של דגנית ברסט. יהודית לוין מצולמת על ידי דגנית ברסט מתחת למטוס,ראש ללא גוף, טבע ללא תרבות, האם אישה יכולה לתאר עצמה לא דרך עיניו של הגבר?
שנות השמונים
- סמדר אליאסף, נורית דוד ודרורה דומיני.
נעמי סימן טוב- האמנית הראשונה בשנות השמונים שהכלילה בעבודותיה את הרוח של המזרח, בשימוש בשמיכה ובעבודות עם איורים אוריינטליים בשנת 1981, "קישוט" . "רקדנית בטן" 1992 , ומפה וראי, מתוך הסדרה גן עדן או מיטות ומזרונים, 1996, אך מאופיינת כיוצרת שנתנה לגיטימציה להוויה המזרחית ביצירותיה.
קבוצת האמניות המזרחיות – סקירה עד היום
מאירה שמש - בין המקומי לזר, בין השייך למהגר, בין היצירה הפוליטית המרדנית לאמירה אישית מקומית.
נעמי סימן-טוב - בין החומר לרוח, בין ההיסטוריה הפרטית לקולקטיבית, בין השייכות לזרות. ביון המקומי לזר.
שולי נחשון- חולמת ומאתגרת, וידאו ארט, מיצגים ומסעות
חן שיש- הרישום הטשאיסטי- השפעה ויצירה חופשית בצבע וברישום
טל מצליח- אלף קווים ליום. צבע ורעיון. העמקה ומסע פנימי
שולה קשת - בין הפוליטי לאישי, בין הקבוצתי ליחידני, בין האמירה המהפכנית האמירה פרטית. בין הדיכוי לשחרור.
ורד- ניסים – מופע העצמי
נטע אלקיים- אני כאן
אמנות עכשווית
מיכל רובנר, סיגלית לנדאו, הילה לולו לין, מאיה כהן לוי.